עסקים שמתחילים לייבא סחורה מחו"ל, ולא רק לקנות מספקים מקומיים, נתקלים בכמה מלכודות חוזרות בהנהלת החשבונות. רוב הטעויות האלה לא נובעות מרשלנות אלא פשוט מכך שהמנגנון של יבוא שונה במהותו מרכישה מקומית רגילה.
הטעות הראשונה והנפוצה ביותר היא ערבוב בין מכס ומעמ יבוא. מכס (וגם מס קנייה, אם חל) הם עלויות שנטמעות בעלות המלאי המיובא, ואילו מעמ יבוא הוא סכום נפרד לגמרי שנרשם כמעמ תשומות בר-השבה. כשהשניים מתערבבים, עלות המלאי מתנפחת שלא לצורך, או שמעמ תשומות אמיתי לא נתבע כי הוא "נבלע" בטעות בתוך עלות הסחורה.
הטעות השנייה היא אי-שמירה על רשימון היבוא כמסמך מרכזי בתיק. בלי הרשימון, קשה להוכיח בעתיד את ההיטלים ששולמו בפועל ואת הזכאות למעמ התשומות - זהו המסמך שממנו נגזר כל חישוב העלות והמס, ואי-שמירתו מסודרת יוצרת סיכון ממשי בביקורת.
הטעות השלישית היא חוסר עקביות בשער ההמרה - שימוש בשער יום החשבונית עבור עסקאות מסוימות, ובשער יום אחר (למשל יום התשלום) עבור עסקאות אחרות מאותו ספק, בלי כלל אחיד. חוסר עקביות כזה מקשה על מעקב תקין ומעורר שאלות בביקורת.
הטעות הרביעית היא שכחת רישום רווח או הפסד שערוך כשמועד התשלום בפועל לספק הזר שונה ממועד החשבונית. ההפרש בין הסכום שנרשם בהתחלה לבין מה ששולם בפועל צריך להירשם כפריט מימוני נפרד - לא להיעלם בשקט ולא להתערבב בחזרה לתוך עלות הסחורה.
המכנה המשותף לכל הטעויות האלה: המנגנון של יבוא מורכב יותר מרכישה מקומית כי הוא כולל כמה שכבות - היטלים לא-ניתנים-להשבה, מעמ בר-השבה, ותנודת שער בין החשבונית לתשלום. עסק שמבין ומפריד נכון בין השכבות האלה מלכתחילה חוסך לעצמו הרבה תיקונים והפתעות בהמשך, במיוחד בזמן ביקורת או הכנת דוח שנתי.