עסקים שעובדים עם ספקים ולקוחות במדינות שונות מוצאים את עצמם לפעמים מקבלים חשבוניות בדולר, ביורו, ולעיתים במטבעות נוספים - הכל באותה תקופת דיווח. השאלה הטבעית שעולה היא: איך מנהלים הנהלת חשבונות אחת כשיש כמה מטבעות במקביל?
התשובה העקרונית פשוטה: הספרים תמיד מתנהלים בשקלים, לא משנה כמה מטבעות שונים מעורבים בפעילות העסק. כל חשבונית, בכל מטבע שהיא, מומרת לשקלים בשלב הרישום - הדולר, היורו, או כל מטבע אחר, הם רק הסכום שמופיע על גבי החשבונית המקורית ומוצג לצידו של הרישום השקלי, ולא מטבע רישום עצמאי לכל אחד מהם בנפרד.
המנגנון של ההמרה זהה בכל מטבע: ממירים כל חשבונית לפי השער היציג הרלוונטי (של יום החשבונית, בדרך כלל) - כאשר לכל מטבע יש כמובן שער יציג נפרד משלו מול השקל שמפרסם בנק ישראל. חשוב לשמור על עקביות בבחירת יום ההמרה בכל מטבע בנפרד - למשל, אם עבור ספק בדולר משתמשים בשער יום החשבונית, כדאי להשתמש באותה שיטה גם עבור ספק ביורו, ולא לקבוע כלל שונה לכל מטבע.
כשיש כמה מטבעות במקביל, גם ניהול היתרות הפתוחות - חובות לספקים וחובות מלקוחות במטבע חוץ - דורש תשומת לב נפרדת לכל מטבע, כי כל מטבע יכול לזוז בכיוון שונה מול השקל באותה תקופה. עסק שמנהל חשבונאות מלאה על בסיס מצטבר יצטרך להעריך מחדש כל יתרה פתוחה לפי המטבע שלה בכל תאריך דיווח, ולרשום רווח או הפסד שערוך בנפרד לכל מטבע.
המסקנה המעשית: עבודה עם כמה מטבעות לא משנה את העיקרון הבסיסי של הנהלת חשבונות - היא רק מכפילה את הצורך לעקוב אחרי שער יציג נפרד לכל מטבע, ולשמור על עקביות בשיטת ההמרה בכל אחד מהם בנפרד. ניהול מסודר של חשבוניות לפי מטבע, עם תיעוד ברור של השער ששימש להמרה בכל רישום, הוא מה שהופך את זה לניתן למעקב גם כשיש כמה מטבעות בפעילות במקביל.