אחד השיקולים שחוזרים על עצמם אצל כל עוסק עצמאי הוא אילו הוצאות נחשבות "מוכרות" - כלומר אילו הוצאות אפשר לנכות מההכנסה לצורך חישוב הרווח החייב במס, ואצל עוסק מורשה גם לקזז את המעמ שנכלל בהן. הכלל הבסיסי הוא שההוצאה צריכה להיות קשורה בייצור ההכנסה של העסק, ומתועדת כראוי - חשבונית או קבלה על שם העסק, ולא רק פתק או אישור בעל פה.
חשוב להבין שגם כשההוצאה מוכרת עקרונית, לא בהכרח כל המעמ שעליה ניתן לקיזוז. יש קטגוריות מוגבלות בחוק - למשל הוצאות רכב מסוימות, וכן הוצאות אירוח וכיבוד - שבהן קיזוז מעמ התשומות מוגבל או נמנע לגמרי, גם כשמדובר בעוסק מורשה לכל דבר ועניין. הטיפול הנכון הוא לסמן כל הוצאה כזו בנפרד, ולא להניח קיזוז מלא רק כי מופיע מעמ בשורת הקבלה.
נקודה נוספת שחשוב לשים אליה לב היא הפרדה בין הוצאה עסקית לחלוטין לבין הוצאה "מעורבת" - כלומר הוצאה שמשמשת גם את העסק וגם את החיים הפרטיים, כמו טלפון נייד או רכב. במקרים כאלה, מקובל לזהות את החלק היחסי שבאמת משמש את העסק, ולהכיר רק בו כהוצאה עסקית - ולא בהוצאה כולה. ההיגיון הזה חל גם על הוצאות אחרות שמשותפות בין השימוש העסקי לפרטי, ולא רק על רכב וטלפון.
מבחינה מעשית, כדאי לנהל את ההוצאות בצורה שמפרידה כבר מלכתחילה בין הוצאה עסקית טהורה, הוצאה מעורבת (עם ציון החלק היחסי העסקי), והוצאה פרטית שאין לה מקום בספרי העסק כלל. הפרדה כזו לא רק מקלה על ההגשה השוטפת של דוחות המעמ ומס ההכנסה, אלא גם מקטינה משמעותית את הסיכון לטעות בזמן ביקורת או בדיקה של רשות המסים.
בסופו של דבר, אין רשימה סגורה ואחידה שמתאימה לכל עסק - סוג ההוצאות המוכרות תלוי במהות הפעילות של העסק הספציפי, ולכן כדאי להתייעץ עם רואה חשבון לגבי כל הוצאה לא שגרתית, ולא להסתמך רק על "מה שנהוג" בענף.